הו נסיך קטן. מעט מעט למדתי את סוד חייך הקטנים והעצובים. במשך זמן רב תענוגך היחיד היה ההנאה השקטה שבהתבוננות בשקיעת השמש. למדתי פרט חדש זה בבוקרו של היום הרביעי, כשאמרת לי:
"אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."
"אבל עלינו להמתין...", אמרתי.
"להמתין למה?"
"להמתין לשקיעה."
תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך ואמרת לי:
"תמיד נדמה לי שאני בבית!"